מכון קורות
 
 
המוזיאון הוירטואלי לתיעוד קורות עם ישראל
סיפורי החיים שלכם - סיפור ההיסטוריה שלנו
 
       
       
       
צרפת רוסיה ישראל
FR RU US ISR
     
 
   
 
קורות עם ישראל
 
           
בבונקר ביערות הקרפטים - מתוך סיפור חיים של גברת נעמי חביב
 
מובא כאן זכרון מתוך סיפור חיים אישי של גברת נעמי חביב בתקופת בריחת המשפחה מהונגריה:

כשהבנו שהמצב בהונגריה מסוכן עברנו עם עוד הרבה יהודים את הגבול לסלובקיה, לקושיצה, שם השלטון התחלף בין הונגרים לסלובקים.
הבריחה לא הייתה קלה ועד שהגענו עברנו תלאות רבות.
בדרך הרכבת עברה על יד העיר סיקסו שם ראיתי במו עיני איך מעלים יהודים לרכבות בדרכם לאושוויץ.
הגויים סייעו ליהודים רבים לעבור את הגבול תמורת כסף רב. עלינו לרכבת לבושים ככפריים ונסענו עד גבול הונגריה סלובקיה עם אשת איכר שעסק בהברחת יהודים.
לאחר תקופת נדודים שמענו שיש אפשרות להתחבא ביערות העבותים שבהרי Nizke – Tatry בהרי הקרפטים והחלטנו שכך נעשה.
הגרמנים היו באים ליערות רק לעיתים רחוקות מאד כי הם פחדו מהפרטיזנים, אבל את מי שהם תפסו הם הרגו. מאידך, גם הפרטיזנים לא היו אוהבי ישראל עקב מלחמתם בגרמנים. הם היו שודדים יהודים ומסוגלים גם להרוג.
אמרנו לעצמנו שבטח נסתתר שם שבוע שבועיים ואז הכל כבר יהיה מאחורינו. לא העלנו על דעתנו שנמצא את עצמנו מסתתרים ביער חמישה חודשים.
הצלחנו להשיג שתי משאיות עליהן העמסנו את רכושנו, לבשנו בגדים חמים ככל שיכולנו ללבוש ויצאנו כולנו לכיוון היערות.
למסע הבריחה הזה הכנו הרבה קטניות ועוד מאכלים מיוחדים שמחזיקים מעמד הרבה זמן וביניהם זכורה לי, אך לא לטובה, טעמה של הרביכה, מרק עשוי משומן וקמח שסבתא ואמא הכינו וממנו נאלצתי ל'הנות' תקופה ארוכה.
שילמנו כסף רב לאחד הכפריים, אני זוכרת ששמו היה חרייאנצ'יק, והוא הכין עבורנו מקום מסתור משפחתי ביער סמוך לכפר שלו. גם הגברים שלנו עבדו איתו, חתכו עצים ענקיים וחצבו בשיפוע ההר חלל בגודל של חדר שאת קירותיו ציפו בעצים. אחר כך כיסו את הכניסה בעצים כך שכמעט אי אפשר היה להבחין בבונקר מבחוץ. אפילו בחורף הקשה של הרי סלובקיה לא נכנסה אליו כל רטיבות. היה קר וישנו בלילות קרובים אחד לשני.
בתחילה היינו בבונקר 12 יהודים ובהמשך הצטרפו אלינו עוד פליטים יהודים שאיכשהו הצליחו למצוא את הבונקר. כולם שהו בבונקר על חשבוננו ולכן קראו לבונקר שלנו 'וילה הרמוניה'. האורחים שלנו לא היו אנשים שהכרנו קודם אלא מהאלפים שברחו ליערות.
כשנכנסתי לבונקר הייתי ילדה שמנה אבל בבונקר ירדתי כעשרים ק"ג. מרוב פחד פשוט לא יכולתי לאכול. זה שינה אצלי את כל המערכת הפיזיולוגית של נערה.
היה לנו קמח שאיך שהוא עשינו ממנו מעין פיתות ואמא הייתה 'מבשלת' ממה שכן היה בידה.
הייתי אז בת 13 וכל הזמן בקושי יכולתי לאכול משהו מרוב מתח. אני זוכרת שבכל רגע הייתי אומרת 'אני שומעת משהו, אני שומעת משהו'.
הגברים היו יורדים פעם בשבוע לכפר ומביאים מזון שקנו מהכפריים ועצים לחימום. לעיתים ירדנו לנחל שליד הכפר להביא מים אך הדבר היה מסוכן ביותר כיון שליד הנחל היו גרמנים.
פעם אחת גילו את הבונקר שלנו שני פרטיזנים סלובקים אנטישמיים. הם דפקו על הדלת, נכנסו פנימה ופקדו עלינו: 'נשים פנימה. גברים החוצה!'. הגברים עמדו בחוץ בחוסר אונים והפרטיזנים שידעו שהכסף מוחבא אצל הנשים הורו לנשים להתפשט. דודה שלי קלטה מיד את המצב וברוב תושיה אמרה שהיא חייבת ללכת לשירותים. למרבה המזל אפשרו לה, היא הלכה הצידה ובזריזות זרקה את הכסף שהיה מוטמן בחיקה. לאחר מכן הם באו גם אלי וסבתא שלי צעקה להם 'עזבו אותה! היא רק ילדה בת 13' - זה היה ממש מפחיד.
בסך הכל הם לקחו מאיתנו סכום שהיה שווה ערך ל – 10,000 דולר. אחר כך הם איימו שאם נתלונן הם ישובו להרוג אותנו. כמובן מאד פחדנו. למזלנו הם לא מצאו כסף נוסף שהיה מוחבא בחגורה פנימית מתחת לבגדים כך שלמרות השוד עדין נותר בידינו כסף.
יום אחד הגרמנים עלו במעלה היער והתקיפו את מחנה הפרטיזנים בראש ההר. הם עלו בשביל שעבר ממש על יד הנחל שלידינו אך עקב השלג הם לא גילו אותנו. זה היה נס ברור, אחד מניסים רבים שאירעו לנו. הגרמנים התקיפו את מחנה הפרטיזנים והרגו כמה מהם וביניהם את אחד מאלו ששדדו אותנו, שנודע לנו ששמו היה ניקולאי.
לילה אחד, בדצמבר 44' שמענו דפיקות חזקות על דלת הבונקר ונורא נבהלנו. זה היה ממש פחד א-להים אבל ידענו שאם אלו גרמנים הם לא דופקים ושואלים שאלות אלא מיד זורקים רמון פנימה.
בלית ברירה פתחנו את הדלת והתברר שאלו פרטיזנים רוסים שגילו את הבונקר. הם היו נחמדים ואחד מהם היה יהודי שקראו לו סמו. הוא לבש בגדי עור וכולם אמרו עליו 'איזה גיבור הגיע'. היה להם בתרמיל דבר שלא ראינו מזמן: לחם. התברר שהם ראו ניצוצות שעלו מן התנור וכך גילו אותנו. זה היה בתקופת חג המולד שלהם ולכן היה להם אוכל. היינו בסכנת נפשות עקב העובדה שחמישה חודשים בקושי אכלנו וסבא שלי אמר לנו שאפשר לאכול מהדברים שלהם אף שהיו שם כל מיני מוצרים מבשר חזיר כי. הוא זירז אותנו 'תאכלו,תאכלו' אבל הוא עצמו לא אכל מהדברים הללו.
הם ישבו אצלנו זמן מה ולאחר מכן עזבו ואז התברר שהם השאירו לנו 'מתנה' נוראה – כּינים ענקיות שהתרבו מהר ובתוך זמן קצר כל הבגדים התמלאו כינים. התפקיד שלי היה לנקות את הבגדים מהכינים. כך זה נמשך מחודש דצמבר עד חודש מרץ וזה היה פשוט נורא.
בסוף התקופה בבונקר כבר לא נשאר לנו בכלל מה לאכול ואז, אני זוכרת את זה היטב, הגיעה הפתעה גדולה: פרה! אני כבר לא זוכרת אם קנינו אותה מהכפריים או שמישהו גנב אותה אבל שחטנו אותה ולמזלנו היה בינינו מישהו שידע איך לפרק אותה. הוא חתך אותה לחתיכות גדולות אותם תלה גבוה על העצים כך שחיות לא יוכלו לעלות ולאכול את הבשר. עקב השלג הבשר קפא ובמשך חודש ימים עדין היה ראוי למאכל. בישלנו את בשר הפרה בבונקר אבל אי אפשר לומר שזה היה טעים. למעשה שם בבונקר שום דבר לא היה טעים. בעצם זו הייתה חתיכת בשר בתוך מים, בלי מלח או ירקות אבל זה היה האוכל שלנו.
לחם לא ראינו תקופה ארוכה מאד ועקב חוסר בתזונה בריאה כמעט חלינו בטיפוס. בתקופה הזו ראינו כבר את התותחים של הרוסים ושוב אי אפשר היה לרדת לכפר כי שם כבר הייתה החזית. 

[נעמי חביב - ירושלים]

זה היה קטע מתוך ספר אישי שנכתב על ידי 'מכון קורות' לגברת נעמי חביב, 
לתיעוד סיפור חיים שלך או של בן משפחתך לחץ כאן 
 
כעת באתר 
 
תיעוד
 
זכרונותיו של זוכה פרס נובל, פרופ' ישראל אומן
 

 
זכרונות שופט בית המשפט העליון לשעבר השופט גבריאל בך


 
מזכרונותיו של מפקד חיל האויר לשעבר אלוף אביהו בן נון
 

 
זכרונותיה של גב' שושנה מתוסוב


 
זכרונות אלוף במיל' עוזי דיין יו"ר מפעל הפיס
 

זכרונותיו של מר עזריאל הירש
 
 עזריאל הירש
 
זכרונותיה של גברת נעמי חביב
 
נעמי חביב

על 'הבחורות ההן' שטמנו בחזה פרבלום
זכרונות איש אלכסנדרוני שמעון קוטנר




מזכרונותיו של מר ישראל חביב איש 'ההגנה'

 
   
מכון קורת - המוזיאון הוירטואלי לתיעוד קורות עם ישראל 

 

צור קשר: 052-4239706
       
כתיבת ביוגרפיה אודות מכון קורות כתיבת ספר זיכרון כתיבת ספר אישי
קו קו קו קו
כתיבת סיפור חיים הפקת ספר זכרונות משפחתי תיעוד לארגונים, רשויות ומוסדות תיעוד סיפורי חיים
קו קו קו קו
       
       
אינסטגרם טויטר גוגל + פייסבוק
 
         
בניית אתרים ג'ינט בניית אתרים ג'ינט מפת אתר תודות: תמונת הצנחנים בכותל: דוד רובינגר. ילדים בשדה כלניות: יאיר אפל כל הזכויות  שמורות למכון קורות | האתר עוצב ע"י אהובי כ"ץ-ונונו  
בניית אתרים - ג'ינט פיתוח