מכון קורות
 
 
המוזיאון הוירטואלי לתיעוד קורות עם ישראל
סיפורי החיים שלכם - סיפור ההיסטוריה שלנו
 
       
       
       
צרפת רוסיה ישראל
FR RU US ISR
     
 
   
 
קורות עם ישראל
 
           
זכרונותי מחקירת אדולף אייכמן - מתוך סיפור חיים של השופט מר גבריאל בך
 
תיעוד סיפור חיים של שופט בית המשפט העליון מר גבריאל בך בזכרונותיו ממשפט אייכמן בו שימש סגן התובע: 

בתפקיד במשפט אייכמן
כשבן גוריון הודיע בכנסת שאדולף אייכמן נתפס והוא יועמד לדין בארץ היתה לכך השפעה מחשמלת על הציבור. גם עבורי זה היה מרגש כיון שהייתי אחראי לניסוח הערעור בפרשת קסטנר וידעתי די הרבה על אייכמן.
כשאייכמן הגיע לארץ הייתי סגן פרקליט המדינה ויומיים אחרי הגעתו קרא אותי שר המשפטים דאז פנחס רוזן אליו ושאל אם אני מוכן להיות יועץ משפטי למשטרה שהיתה אחראית על חקירתו.
כמובן הסכמתי. חשתי שזו זכות היסטורית עבורי ליטול חלק בדבר גדול שכזה.
אייכמן נכלא בבית כלא ביגור. רוקנו במיוחד את כל הכלא לצורך הענין. כיון שהייתי אחראי משפטי על החקירה הייתי צריך להיות שם כל השבוע וכך יצא שלמעשה במשך תשעה חודשים גרתי על יד אייכמן בבית הסוהר. כל בוקר באתי לשם מחיפה, שם ישנתי, ובערב חזרתי לחיפה. כל ערב לפני שעזבתי קציני המשטרה הביאו לי חומר שחשבו שיכול להיות רלוונטי למשפט ואני הייתי צריך להחליט מה יכנס ומה לא.
הגם שהיה לפנינו חומר עצם בהיקפו על השואה בפירוט רב חששנו שאם נציג בבית המשפט חומר שלא נוגע ישירות לאייכמן השופטים יפסלו לנו את זה.
מתוך כל החומר הזה דברים רבים נחרטו אצלי בזכרון לא פחות מהמשפט עצמו.
לשם ההכנות למשפט נעזרנו רבות בגרמנים שהיו מאד קואופרטיבים ונתנו לנו תיקים ממשרדי הממשלה, מה s.s., מה s.a., מהמשטרה ועוד גופים. כך היו לנו מיליוני מסמכים. עמד לרשותי צוות של ארבעים אנשי משטרה שחילקו ביניהם חקירה על ארץ מסויימת באירופה או על נושא מסויים.
עד שבאו עורכי הדין שלו הייתי  למעשה צינור הקשר היחיד של אייכמן לעולם החיצון. הודעתי לו שאם תהיה לו איזה בעיה אישית, פסיכולוגית, תאורטית או משהו אחר הוא יכול לבוא אלי ואני אראה אותו - אבל אני לא מוכן לדבר איתו על העבירות שמיוחסות לו כיון שזה היה מביא אותי למעמד של עד והיה נמנע ממני להיות תובע.

בנק חלב אם
יום אחד הובא אלי מסמך ממשרד הבריאות הגרמני משנות שלטונו של היטלר. במכתב כתב המנהל הכללי של המשרד, שהיה רופא בעצמו, אל השר שלו תיאור של 'מקרה נורא' שהיה להם:  בבית החולים היה בנק חלב אֵם שנשים שהיה להן עודף חלב יכלו לנדב חלב אם לבנק החלב הזה עבור נשים שהיה חסר להן. הוא כותב שהביאו לידיעתו שאישה שהיא רבע יהודיה, שהיה לה סבא או סבתא ממוצא יהודי, תרמה מהחלב שלה בלי לגלות לבנק החלב שהיא רבע יהודיה!
והוא שואל את השר 'מה לעשות עם האישה הגועלית הזאת'.
הוא מתאר לשר הממונה שהמחשבה הראשונה שלו היתה שכדאי לעשות לאישה הזו משפט לדוגמא, שכולם יראו, אבל אחר כך הוא חשב איך שדבר כזה יכול להדאיג את שאר הנשים האריות, מה הן יכולות לחשוב כשהן ידעו שהילדים שלהם ינקו מהחלב הזה והם נגועים על ידי חלב של רבע יהודיה. לכן הוא מציע שהאישה הזו צריכה להעלם באיזה מחנה הסגר ושלא ישמעו ממנה יותר.

'הצעה הומניטארית'
מסמך נוסף שקשה לי לשכוח עסק בתקופה שההשמדה עוד לא התנהלה בתאי הגזים אלא במכוניות גז, משאיות אליהן לקחו נשים וילדים יהודים והחזיקו אותם בתא סגור מאחור וצינור הפליטה של הגז נכנס פנימה לתוך הרכב והאנשים נחנקו למוות לאט לאט.
נתקלתי יום אחד במסמך שמהנדס תיאר לממונה עליו איך מכונות הגז האלו עובדות, ואז הוא הוסיף בסוף, "אני חייב אומנם להוסיף הערה, 'הצעה הומניטרית', וזה, שאני חושב שאנחנו צריכים לעשות משהו, להגן על נהגי הs.s. המסכנים שלנו, שצריכים לשמוע את הצעקות שעולות מאחורנית, שנעשות יותר ויותר חלשות, ולכן אני המצאתי כזה קיר שלא יעביר את הקול, בכדי להגן על נהגינו המסכנים".

משאית גז [מחנה חלמנו]


כשקראתי את המסמך וראיתי 'הצעה הומניטארית', חשבתי בהתחלה , בטח זה משהו בשביל המסכנים האלה שישבו אחורנית ונחנקו לאט לאט.
בעיניי מכתב כזה בכותרת כזו זו תופעה מדהימה שכל הסבר שניתן יהיה לכל היותר חלקי.
אני לא אשכח איך ישבתי יום אחד במשרד שלי בבית הסוהר וקראתי את האוטוביוגרפיה של רודולף הש [ hoess בגרמנית, לא רודולף הס עוזרו של היטלר] שהיה המפקד של אושוויץ. הוא ניתלה בשנת  48' בפולין, 12 שנה לפני שאייכמן נתפס, אבל לפני שהוציאו אותו להורג הוא כתב את האוטוביוגרפיה שלו.
באותו יום קראתי את הפרק בו הוא תיאר איך היו להם ימים רבים בהם הם הרגו אלף ילדים יהודים ביום. הוא תיאר איך הילדים כרעו ברך לפעמים בשביל להינצל. הוא כתב, 'כשאני וחברי היינו צריכים לדחוף את הילדים לתוך תאי הגזים אז אני קיבלתי לפעמים פיק ברכיים', ואז הוא הוסיף, 'אבל אחר כך תמיד התביישתי על החולשה הזאת שלי, אחרי ששוחחתי עם אדולף אייכמן, מפני שאייכמן הסביר לי שבמיוחד את הילדים צריך להרוג קודם, מפני שאחרת איפה ההיגיון שהורגים את הדור של המבוגרים ומשאירים בחיים דור של נוקמים אפשריים, שיכולים אחר כך להקים את הגזע הזה מחדש'.
עשר דקות אחרי שקראתי את זה, בא איש משטרה, ואמר 'אדולף אייכמן רוצה לראות אותך' ושמעתי את הצעדים שלו בחוץ. הוא נכנס וישב מולי והיה לי די קשה לשמור על "פוקר פייס" של חוקר נייטראלי מקצועי, אבל כמובן שלא היתה ברירה אחרת. לקח לי זמן להתאושש.

רשימות מאושויץ
קיבלנו מסמכים מכל העולם, אבל אני רציתי בעיקר מסמכים מפולניה שם היו מחנות ההשמדה. באותו זמן הפולנים לא היו כל כך אוהדים של ישראל, והם נתנו הוראה שאסור לשתף איתנו פעולה. אבל היו הרבה פולנים שרצו לעזור לנו, והם שלחו לנו באופן אנונימי אינפורמציה וראיות לחקירה. יום אחד קיבלתי מכתב בו היו עמודים מודפסים, שם היה כתוב כל יום בשנות 42' ו 43' כמה יהודים הגיעו לאשוויץ ואיזה מספרים ניתנו להם על הזרוע. זה מאות אלפים, מליונים.
האיש שמסר את זה, בשביל להגן על עצמו הדפיס את זה על נייר, בלי חותמת, בלי חתימה, בלי אישור מאיפה זה בא, ולא צריך להיות משפטן בשביל להבין שאתה לא יכול להגיש דבר כזה במשפט כי זו לא הוכחה.
מצד שני זה היה כל כך חשוב שביקשתי מכל אנשי המשטרה להתאסף ולחשוב אם יש להם איזה הצעה איך אפשר להפוך את זה בכל זאת לראיה קבילה.
היה שקט ואז בא לי רעיון. אמרתי להם, תראו, אולי נאתר אנשים שיאמתו את הכתוב במסמך. הרי יש מאות אנשים בארץ שהיו באושוויץ , הם זוכרים מתי הם הגיעו, אם תפרסמו שכל מי שהגיע לאושוויץ למשל ביולי 43' שיבוא למשטרה, נראה את המספר שיש עליו ונבדוק אם הוא מתאים לרשימות שבידינו.
אני עוד לא גמרתי להגיד את זה וקצין המשטרה שהיה האחראי על פולניה הרים את החולצה שלו, הצביע על המספר שקעקעו על זרועו ואמר, 'אני הגעתי לאושוויץ בספטמבר 43' וזה בדיוק מתאים למה שרשום שם ברשימות.
כשהוא הרים את השרוול, במשך שלוש ארבע דקות, היה שקט מוחלט. איש לא אמר מילה. לא אני וכנראה גם לא חבריו לא ידעו עד אותו רגע שהוא היה באושוויץ.

אייכמן מכריח את יהודי הונגריה לשלוח גלויות מאושויץ: 'אנחנו בנופש, בואו'
כששליט הונגריה הורטי נכנע להיטלר והסכים למסור להשמדה חצי מליון מיהודי הונגריה הימלר נתן הוראה שאייכמן יבוא לשם כדי למנוע בריחה של יהודים או התקוממות וכדומה. אייכמן סיפר לנו שהדבר הראשון שהוא עשה כשהגיע להונגריה, היה שהוא נתן הוראה שהיהודים הראשונים מהונגריה שיגיעו לאושוויץ צריכים לכתוב גלויות למשפחות ולחברים שלהם – גלויות שהוא עצמו הכתיב מה יהיה כתוב בהם: 'אנחנו נמצאים בכפר נהדר שנקרא WALD SEE יש לנו טיולים נהדרים בסביבה, עבודה מאד קלה, אבל אין הרבה מקום, אז תבואו כמה שאפשר יותר מהר כדי לתפוס את הוילות'.
אייכמן עוד הוסיף בסיפור שסיפר לנו ואמר: הוריתי גם שיכתבו להם בגלויות שיביאו נעליים טובות בשביל הטיולים, וזאת במטרה שהצבא הגרמני יוכל לקחת את הנעלים כשהיהודים מהונגריה יוכנסו לתאי הגזים.
ואז פתאום קיבלתי הודעה שיש יהודי בארץ שיש לו גלויה כזאת והוא חי. הצלחתי להשיג אותו, אמרתי לו 'בא מייד לירושלים'. הוא בא ב 11 בלילה. עקב השעה המאוחרת ביקשתי ממנו רק 'תראה לי את הגלויה ותרגם לי אותה מהונגרית לעברית, ומחר בבוקר כשאני אקרא אותך ספר לנו כעד באולם מה שקרה למשפחה שלך'.

ילדה עם מעיל אדום
בהתחלה חקרתי אותו על הגלויה, כמו שתכננתי, ואחר כך אמרתי ספר עכשיו מה קרה למשפחה שלך.
ואז הוא סיפר: 'אני הייתי יחד עם אשתי והיתה לי ילדה בת שנתיים וחצי, וילד בן 13. באנו לשם עם כמה מאות אנשים. לא היה לנו מושג מה זה בירקנאו מה זה אושוויץ. ואז הוא תיאר מה זה הסלקציה: 'עמדנו בתור ובא איש מה s.s. ואמר 'האישה לשמאל, הילדה הקטנה לשמאל'.
שאלו אותי 'מה היה תפקידך בהונגריה'? אמרתי 'הייתי מהנדס בצבא', אמרו 'לצד ימין', רצו עוד לנצל אותי, 'הילד בן כמה'? 'בן 13', אז איש הs.s. אמר 'אני אצטרך להתייעץ עם הממונה עלי'. עברו כמה דקות, ואז הוא אמר לבן שלי: 'רוץ אחרי האמא שלך'.
ואז העד אמר, 'הסתכלתי, חשבתי האם הבן שלי ימצא את אשתי, כי הלא היו מאות אנשים מרוכזים שם. ואז אשתי נבלעה בקהל ולא ראיתי אותה יותר, וגם הילד הזה נבלע בקהל ולא ראיתי אותו יותר. אבל לבת שלי היה מעיל אדום, והנקודה האדומה הזאת שנעשתה יותר ויותר קטנה,  כך המשפחה שלי נעלמה מחיי'.
הסיפור של העד על הילדה עם המעיל האדום כאילו חתך לי את הגרון.
הבת שלי היתה אז בת שנתיים וחצי, ושבועיים לפני זה קניתי לה מעיל אדום. יום לפני שמיעת העד הזה אשתי צילמה את שנינו, והבת היתה עם המעיל האדום. כשאני שמעתי את זה בפעם הראשונה, פתאום לא יכולתי להוציא הגה מהפה.
העד התאושש וחיכה לשאלה הבאה. השופטים עשו לי סימן להמשיך. הטלויזיה היתה עלי. התחלתי לדפדף במסמכים אבל לא יכולתי להוציא הגה. רק לאחר כמה דקות התאוששתי והמשפט נמשך.
עד היום הזה בכל מיני מצבים, אני יכול לשבת בתחרות כדור רגל, במסעדה, לטייל ברחוב - ואני פתאום מקבל דפיקות לב אם אני רואה ילד או ילדה עם מעיל אדום.

הילד ששרד את תאי הגזים
יש פה תמונה שלי שצילמו אותי באמצע המשפט.

זה היה אחרי שעד מסויים דיבר. הוא היחיד שכבר היה בתוך תא הגז כשכבר היה נעול ויצא ממנו בחיים.
הוא היה אז ילד ותיאר איך הוא ומאתיים ילדים אחרים נדחפו לתוך תאי הגז. ואז הוא תיאר איך הם ננעלו מבחוץ. בפנים היה חושך מוחלט והוא תיאר איך הילדים התחילו לשיר, לחזק את עצמם. אבל לא קרה כלום.

מה שקרה הוא שלפתע הגיעה לאושוויץ רכבת עם תפוחי אדמה ולא היו מספיק אנשי s.s. לפרוק אותה זה. למפקד הs.s. היה רעיון לנצל חלק מהילדים, לפני שיהרגו אותם שיעזרו לפרוק. לקחו  את 20 הילדים הקרובים לדלת והוא היה אחד מאלה. אחר כך נעלו את הדלת ואת ה - 180 האחרים הרגו מייד. לאחר שה - 20 סיימו לפרוק את הרכבת הרגו גם אותם אבל הבחור הזה שהעיד עשה איזה מעשה רשלני, כנראה גרם איזה נזק לאחת המכוניות ואיש הs.s. אמר שלפני שיהרגו אותו עם הקבוצה הבאה קודם כל יענישו אותו במלקות עם שוט.
מה שקרה לו היה שאיש הs.s. שהיה צריך לבצע את זה פיתח אליו איזו אהדה והשאיר אותו לצחצח לו את הנעלים וכך הוא נשאר בחיים.
הוא גם תיאר איך הגיעה באותו יום קבוצת ילדים, ואלו  שיכלו לעבוד עוד קצת ניצלו אותם לעוד ארבעה חמישה ימים אבל מי שהיה קטן מדי או חלש מדי נשלח מייד לתאי הגזים.

תא הגזים במחנה מיידנק:

הנאצים לא רצו לבדוק אישית כל ילד אז הם עשו מין שער כזה, עשוי משני מקלות, והילדים היו צריכים לעבור תחת לזה. אלו שלא הגיעו לגובה מסויים נשלחו היישר לתא גזים. העד היה אז מאד קטן ואחיו הגדול לקח אבנים ושם בנעליים שלו והחזיק אותו כדי שיהיה קצת יותר גבוה אבל איש הs.s. ראה את זה וסילק את האח הגדול ואת הקטן שלח לתא הגזים.
כשהעד הזה סיים השופטים אמרו, 'אנחנו צריכים הפסקה של רבע שעה'. ואז אני התיישבתי מותש במקומי ובאותו רגע צילמו את התמונה הזו.
אחרי כמה דקות גם אני הלכתי המום לחדר שלי ופתאום נפתחה הדלת והסניגור הצעיר של אייכמן פרץ לחדר שלי ופרץ בבכי, הוא לא רצה שאנשים יראו אותו ככה בחוץ. אני ממש טיפלתי בו, הכנתי לו קפה כדי שהוא יוכל להמשיך. זה גם דבר שאי אפשר לשכוח.

[שופט בית המשפט העליון לשעבר וסגן התובע במשפט אייכמן - השופט גבריאל בך, ירושלים]

זה היה קטע מתוך סיפור חיים של שופט בית המשפט העליון לשעבר השופט גבריאל בך, 
לתיעוד סיפור חיים שלך או של בן משפחתך לחץ כאן 
כעת באתר 
 
תיעוד
 
זכרונותיו של זוכה פרס נובל, פרופ' ישראל אומן
 

 
זכרונות שופט בית המשפט העליון לשעבר השופט גבריאל בך


 
מזכרונותיו של מפקד חיל האויר לשעבר אלוף אביהו בן נון
 

 
זכרונותיה של גב' שושנה מתוסוב


 
זכרונות אלוף במיל' עוזי דיין יו"ר מפעל הפיס
 

זכרונותיו של מר עזריאל הירש
 
 עזריאל הירש
 
זכרונותיה של גברת נעמי חביב
 
נעמי חביב

על 'הבחורות ההן' שטמנו בחזה פרבלום
זכרונות איש אלכסנדרוני שמעון קוטנר




מזכרונותיו של מר ישראל חביב איש 'ההגנה'

 
   
מכון קורת - המוזיאון הוירטואלי לתיעוד קורות עם ישראל 

 

צור קשר: 052-4239706
       
כתיבת ביוגרפיה אודות מכון קורות כתיבת ספר זיכרון כתיבת ספר אישי
קו קו קו קו
כתיבת סיפור חיים הפקת ספר זכרונות משפחתי תיעוד לארגונים, רשויות ומוסדות תיעוד סיפורי חיים
קו קו קו קו
       
       
אינסטגרם טויטר גוגל + פייסבוק
 
         
בניית אתרים ג'ינט בניית אתרים ג'ינט מפת אתר תודות: תמונת הצנחנים בכותל: דוד רובינגר. ילדים בשדה כלניות: יאיר אפל כל הזכויות  שמורות למכון קורות | האתר עוצב ע"י אהובי כ"ץ-ונונו  
בניית אתרים - ג'ינט פיתוח